היום התאריך 21 ביוני, זה סוף שנת הלימודים לתיכוניסטים, וזה יום היוגה הבינלאומי.
ואני חוגגת כל יום ויום.
חוגגת את שפיותי, חוגגת את השעות הקטנות של השינה של אביגיל.
מתענגת על השעות כשהיא ערה ומתוקה.
אני ממש, אבל ממש, לא זוכרת כך את ההתחלה.
אומרים שהמוח שלנו מהרמן הכל, מהמילה הרמוניה, כדי שנשכח כמה קשה היה.
אצלי היום מתחלק ליחידות של שעתיים.
מחזור של שעתיים מורכב מיניקה, ערות ומשחק, והתכרבלות חזרה לתוך עולם השינה.
לפעמים השינה ארוכה, ולפעמים היא קצרה.
הקושי הגדול הוא במעברים.
בין עולם הערות לבין עולם השינה. בין היחידה שנקראת יום, לזו בה החושך שולט.
והחלטתי לכתוב בדיוק על זה.
על הקושי. כדי לא לשכוח וכדי שאוכל לקרוא גם בעוד 10 שנים ולהיזכר.
לא רק במתיקות של הגיל הזה.
אלא בעיקר על אותם רגשות שלא נאמרים. אותם רגשות ומילים, שהס מלהזכיר.
בחרתי להיות השופר של כל אותן אמהות שמתביישות. פוחדות. בעיקר מעצמן אבל גם ממה יגידו, ומה יחשבו עליהן, ואיזו מין אמא אני שחושבת כאלה מחשבות.
אותן מחשבות שעולות כשהזאטוטה שלך מסרבת להירדם. כשהיא בוכה בלי סוף, ואת כבר עברת משלב החמלה, לשלב בו גם את עייפה ומשתוקקת לישון. ואז את כועסת עליה. שהיא גוזלת ממך שעות שינה.
את מתוסכלת שהיא צריכה משהו, ואת לא מבינה מה, ולכן לא יכולה לעזור. במקרה הטוב.
במקרה הפחות טוב, עוברות מחשבות הרבה יותר קשות, בסופן מישהו יכול להיפגע.
המזל הטוב שלי, מאפשר לי לשחרר את הלחץ, דרך מיכאל בעלי, שאז הוא נחלץ ועוזר.
מספיקות לי דקות ספורות, לנשום כמה נשימות, לחזור ולאסוף את עצמי, ולהזכיר את התזכורת החשובה, שזה זמני.
זו תקופה מאתגרת וזמנית.
אני נזכרת כמה רציתי אותה, את ההריון הזה, וכמה אני בעצם אוהבת אותה.
אז אצלי התשתית הנפשית בריאה, והכל מוכל ומעובד מיד.
יש לי בן זוג, יש לי חברות, יש לי איפה לקטר ולקבל תמיכה. יש מקום לכל מה שאני מביאה.
יש הדהוד לעצמי, ש"הכל בסדר" את בסדר, זה לגיטימי לחשוב ולהרגיש כך.
זה עוד יותר בסדר, לדבר את זה, במסגרת חומלת ותומכת.
אבל מה קורה כשהתשתית הרגשית איננה יציבה מלכתכילה?
מה עם אותן אימהות שחוששות מלדבר ומלהרשות לעצמן את החירות להרגיש עד הסוף? מה עם אותן אימהות שלא מקבלות תמיכה כזו או אחרת?
אני בורכתי. ואני בהודיה עמוקה.
יש לי בעל שאני מגלה אצלו איכויות חדשות. אני מוקירת תודה.
יש לי חברות אמהות צעירות.
יש לי תלמידות יוגה, שהיו איתי בהריון, שאנחנו מרבות להיפגש ולפטפט על זה. לא על יוגה.
יש לי קהילה תומכת.
באמת בורכתי.
אביגיל הקטנה ישנה היום.
היא מאפשרת לי יום כתיבה.
לה נדרשת השראה וזמן פנוי.
תודה לאביגיל על שינה מתוקה וקסומה.
עוד מעט נצא לחוף פלמחים יחד לתרגל יוגה.
מקסימום רק נלך על חוף הים יחפות
