המחשבות האלה שמתרוצצות להן בתוך הראש שלי.
יש כאלה שאני מבחינה בהן מיד, שהן לא רצויות, ומסלקת, ויש כאלה שעושות את הנזק שלהן עד שאני קולטת.
הן חוזרות שוב ושוב.
אני עוצרת ובודקת. הקולות האלה הם בעצם, של האנשים מבחוץ שאומרים את מה שהם חושבים.
האם המחשבות האלה זו האמת?
ומה בכלל אמת? מה נכון ומה לא נכון?
קצת לפני שהתחלתי את כל התהליך, הן היו שם, התלבטויות:
בשביל מה אני צריכה את ההרפתקה הזו בגיל שלי?
יש לי חברות שהן כבר סבתות.
הבנות שלהן היו בהריון. ואת רוצה עוד הריון !!!
אני, כן אני. לא את. אני רוצה עוד הריון. בגיל 49.
ואז פגשתי אותה, אמא לילדה שהיתה יחד עם יהונתן יחד באותו גן לפני כמה שנים.
היא אמרה לי: אל תחשבי עכשיו. פשוט תעשי. תפעלי. על אוטומט.
את תהיי אמא נהדרת, וזה יהיה טוב ליהונתן, ולכי על זה!!!
אז הלכתי על זה. פעלתי על אוטומט.
נפגשתי עם הרופא.
עשינו את כל הבדיקות.
המתנו לתוצאות. חודשיים.
וחזרנו אליו, לרופא.
נקבע היום להחזרת העובר. אחד, בגלל הגיל שלי. לא מחזירים יותר מעובר אחד בגיל שלי.
שוב הגיל.
ואז היתה ההחזרה. וההמתנה מורטת העצבים לתשובה של בדיקת הדם.
קיבלתי תשובה חיובית. וקפצתי מהתרגשות עד השמים.
כעבור יומיים בדיקה נוספת ושוב, התוצאות מתקדמות יפה מאוד.
אולטרא-סאונד ראשון מדויק. מדויק בהערכת גיל העובר
הדברים מתחילים להסתדר לי בראש. האמונה שלי בגוף מתבססת יותר ויותר.
אחרי 4 הפלות אני מחכה לתשובה שתגיע, שהעובר לא מתפתח כצפוי.
ההפתעה שהוא מדויק כל כך, ממלאה אותי שמחה.
גם האולטרא-סאונד השני מאשש את הבטחון.
אני נינוחה יותר. עברתי כבר שליש.
נגמרו הבחילות והעייפות שאפיינה את מהלך היום.
עכשיו אני מחכה לאישור היומיומי של תנועה בתוכי.
תנועה עוברית קטנה, המעידה על החיים.
אני עדיין שומעת את הקול הקטן ששואל אותי לגבי הגיל ואם אני בטוחה וכל זה.
וככל שעובר הזמן, אני בטוחה בעצמי יותר ויותר. הגוף שלי בריא. הנפש שלי בריאה. גם אם נקלעתי למצוקה יש לי עזרה. יש לי כלים לטפל בעצמי.
ההריון הזה ימשיך להיות טוב
ההריון הזה טוב והוא מתפתח בקצב הנכון, בפשטות ובקלות, ובקצב הנכון
אני מרגישה טוב
אני בהודיה עמוקה לבורא ולכל הנוגעים בדבר, שליחיו.
תודה!
