בסוף השבוע שעבר, היינו בפסטיבל צלילים מרפאים.
אנחנו מחכים כבר שנה לחגוג בפסטיבל הזה. כרטיסים שקנינו בשנה שעברה חיכו לנו בעקבות מזג האויר הגשום אז,
והנה הוא כבר מאחורינו.
הפסטיבל היה ממוקם בפארק הירדן, אזור קסום כשלעצמו, ובו בריכות מים להשתכשך, במי הירדן הקרים.
הגענו כמו שרצינו, אחרי שאספנו את יהונתן מהגן, אחה"צ. בשעות האור. התרגשנו, כולנו.
מיקמנו את עצמנו בין כמה עצי אקליפטוס ותיקים ורחבים, וליד כמה אוהלים קיימים.
מיד קיבל אותנו בחיוך מני, בחור שטיפל במתחם הטיפולים.
הצעתי לו כוס מים, הוא נראה צמא, והוא עזר לי להקים את האוהל….
בערב הגיעו חברים, התמקמו לידנו.
ובבוקר למחרת, הם גילו שבמרחק שני אוהלים, נמצאים חברים שלהם, שהפכו מיד גם לחברים שלנו. 
היא תימניה, הוא פיני, ויקינגי. כשהכירו בפינלנד, הוא היה רגוע והיא עצבנית.
היום אחרי 20 שנה יחד בישראל, התחלפו היוצרות…
אחר-הצהריים הגיע חבר נוסף עם הילדים שלו.
יצרנו לנו את מתחם הפסטיבל הפרטי שלנו.
ההתנהלות שלנו היתה בין המים, למתחם הג'ינגולים, בין השירה המקודשת, לבין:" אמא תקני לי."
עבורי, הפסטיבל היווה אפשרות לחיבור בין אנשים.
כמעט לא נכחתי בסדנאות, הופעות ופעילות אחרת.
כשאנחנו יוצאים לטבע, הלב נפתח, המחיצות יורדות, והשמחה מחברת בין האנשים.
היה לי טוב.
בסופו של דבר, החיים הם רקמה עדינה של מערכות יחסים,
בנסיון להגיע להרמוניה, ללמוד, לתקן, לגדול יחד, ולשמוח.
רקמה שעוטפת באהבה, מכילה, מאפשרת, מגיעה לרבדים עמוקים של רגש ומשמעות, 
שמחזיקה אותנו יחד .
