שושה שלי יקרה
אתמול מלאו לך 3 חודשים. עכשיו את רדומה לידי. לובשת את הבגדים החדשים שקנתה לך דינה, אשתו של יורם. הם מתוקים. הבגדים. גם דינה ויורם.
את נחמדה יותר מיום ליום.
פחות בוכה ויותר מחייכת. מפטפטת לך פטפוטי תינוקות. אני כבר לא במאבק.
חשבתי לעשות סדר, בסדר היום המשותף שלנו, וראיתי שזה נוקשה לנו מדי.
אז מצאתי את דרך הביניים, והיא טובה. לשתינו. אני מניקה, לא עד בלי די. נכון ומדויק. ואת נרדמת בנינוחות וללא בכי. מתרגלת להרדם בעצמך.
השיער שלך מתחיל להתחלף כמו אצל יהונתן. את כבר מצליחה להרים את הראש ולהשען על המרפקים. די הרבה זמן את מחזיקה.
עוד מעט ותתהפכי לבד.
כרגע שעת ערות אחת היא בדיוק הזמן שלך. אחכ את רומזת לי עייפות, ואני מבינה.
נתתי לך לטעום אבטיח ומלון וגם טעמם של ענבים. קיץ עכשיו, ולמרות ההמלצות, שרק מגיל חצי שנה, אני נותנת לך לטעום פירות. הם כל כך מתוקים שחבל לי שתעברי את העונה…בלי לטעום מהם.
יהונתן מקבל אותך ואוהב. לומד, כמו שאנחנו, להכיר אותך ולהבין שהוא כבר לא בן יחיד. אתגר. מתנה. משימה. לא בלתי אפשרית.
את מכניסה אור הביתה. ננה מלקקת אותך כל הזמן ואני אוהבת את הרעיון.
משבוע הבא אני מתחילה באופן רשמי לעבוד. שיעורי יוגה וטיפולים. הערכות משפחתית.
לנה תהיה המטפלת שלך בזמן שאמא תהיה עסוקה. אבא יהיה איתך בערבים
ברכות אהובה שלי, לרגל כניסתך לחודש הרביעי של חייך מחוץ לרחם.
ממשיכה את הפוסט הזה, כי השינויים כל כך רבים, ואחכ ישכחו אם לא ארשום אותם.
שבוע אחרי, 3 לפנות בוקר, ואני רוצה לציין לשבח גם את הלילות.
אם בהתחלה היו בכיות בלילה, הרי שנעלמו כליל. את מתעוררת לינוק, ונרדמת מיד.
כבר פותחת מרווח ראשון של 5 שעות, ואחכ כל שעתיים. אתמול, הפער היה גדול יותר, התעוררת רק פעם אחת, ואחכ כבר היה בוקר. גם היום היה מרווח של 3 שעות. לכן אני כותבת. עכשיו. במרווח.
זה מזכיר לי את התקופה של טרום הלידה, שהייתי מתעוררת ערנית, ויושבת על העבודה שלי…
בדרך לחותם הזהב. הוא קרוב יותר מתמיד. החותם.
ועוד דבר נפלא שקורה בלילה הוא הטיטול שלך שמלא רק בפיפי. אין קקי כבר כמה שבועות. שבועיים? או שלושה? מאז שסיימתי עם האנטיביוטיקה של השיניים. עכשיו הפסקה.
ואנחנו איתך חוגגים את החיים, בכל יום ויום.
מתנה שאת. בובה קטנה ומתוקה. אור. אביגיל
