נשל הנחש

 

בזמן האחרון אני מתעוררת, כשהדרדס המתוחכם מגיע אלי למיטה עם המניפולציות שלו בסביבות השעה 4:00. 
הוא עושה פיפי, ובא אלי עם "אני לא נרדם, יש לי זבוב בחדר, משעמם לי…..(!) " בשביל שאהיה איתו עוד כמה דקות עד שהוא ירדם. אבל אז אני מתעוררת לחלוטין, עירנית ולא מצליחה להירדם.
הבנתי מזמן שלא מתאם לי להתגלגל מצד לצד שעות, אז אני קמה ועושה דבר-מה.
עכשיו, את כל המחשבות, אני יוצקת לבלוג.

היום שהיה העסיק אותי. ולא רק הוא, אלא התקופה האחרונה, המבורכת, שעשויה כמו פאזל משובח, חלק לחלק.
מתרגשת מהכל
מרגישה בעוצמות גדולות יותר, אבל בהכרת תודה, בסיפוק ובשמחת קיום
הבריאות שלי, כך על פי תפישתי, ארוגה גוף-נפש, תזונה, תנועה, מגע, מערכות יחסים בריאות, נפש יציבה.
ואם פעם הייתי חרדה מתקופה כמו זו, שהנה, הופ תסתיים לה, ואני אתפרק לחתיכות, עד לאיסופן מחדש וחוזר חלילה,
אז היום אני עומדת נפעמת מול כוחות הבריאה, בהודיה.
על היכולת להכיל הכל, היכולת לאהוב לעומק ומספר רב של אנשים, לתת ולהסכים לקבל.

אני ממש מרגישה איך אני מקלפת שכבה, משילה אותה מעלי וגדלה.
או:
אני גדלה, והקליפה הזו, השריון, כבר איננו משרת אותי יותר.
גדלה בחיים האישיים, כאמא, בת זוג, בחיים המקצועיים, ביכולות שאף פעם לא ידעתי על קיומן.

מפגשים עם אנשים, ספונטאניים, טבעיים, ובזרימה של החיים, מביאים איתם הזדמנויות
זה אחד השינויים הכבירים אליהם אני מתוודעת
כל קשר הוא מערכת יחסים, עם כל אחד אינטראקציה אפשרית, כאשר אני מגיעה פתוחה, עם רצון ללמוד,
להקשיב, להכיר.
כשאני בתדר הנכון, הכל מסתדר.
כמו לשהות במדיטציה ארוכה, של החיים, בחופש

היום לפני 25 שנה נפלה חומת ברלין, אילו שינויים עבר העולם והאנושות, גם הם גדלו, לחופש שלהם.

וכאן אצלי, השחר כבר מפציע, זה הזמן שלי, לצאת החוצה לפני שהעולם קם לתחיה, להזיז את הדם מבפנים, ולרוץ