לפני שבוע החיים היו במקום אחר.
כאילו יקום מקביל.
אזעקות, טילים וחרדה, התעוררות לילית וריצה מהירה למקלט.
בשבוע הזה, הוצאנו את כל הפאזלים מהארון והרכבנו אותם.
כמה פעמים.
הבן שלי ביקש אתגר, פאזל של 1000 חלקים.
אז נסענו לסבתא, והבאנו ממנה.
אבא ויהונתן התחילו, ומי המשיך והתמיד?
כמובן, אני. אוהבת להרכיב פאזלים,
ועכשיו יכולה לומר גם, מגלה סוג של התמכרות.
בכל רגע פנוי אני פורשת,
מחפשת ומוצאת כמה חלקים.
מחברת אותם לתמונה המתהווה.
הפאזל מקבל צורה.
אני מקבלת סיפוק.
לכל אחד יש את הדרך שלו להרכיב פאזל,
וגם לי. הפעם יצאתי מאזור הנוחות שלי.
קבוצות, קבוצות של חלקים לפי האזורים השונים,
מרכיבה אותם בנפרד ואז מחברת.
ופתאום, בינגו. נפל לי אסימון:
בתקופה הזו אני עובדת על פרויקט חדש,
שירות חדש שלי שיונגש להריוניות,
ומאגד תחתיו את כל מה שאני עושה.
ממש כמו פאזל, שאני מרכיבה את כל חלקיו לתמונה אחת שלמה.
אני רואה את התמונה,
אני רואה את החלקים שמרכיבים אותה,
ולאט לאט מחברת.
לפעמים החלקים לא ממש רוצים להתחבר ואז
כמו שאני מסבירה ליהונתן וגולי, אני מזכירה לעצמי – לא בכח.
מניחה בצד, וחוזרת לחלק אחר.
מחברת לאט, בקצב שלי,
חלק לחלק עד שהכל יהיה מחובר כמקשה אחת.
שלם ומושלם בעיני
