כמו עובר מחוץ לרחם

חודשיים וחצי אחרי,
אני מרגישה שאנחנו נעשות מדויקות יותר.
שאני מדייקת את הקשב שלי אליה.
לצרכים לשלה, לבכי שלה. מה הוא אומר?
ואיך אני יכולה לתת מענה בזמן הנכון, לפני שתהיה קטסטרופה.
מתי היא רעבה, ומתי היא עייפה.
וככל שהזמן עובר, היא חייכנית יותר ומתקשרת.
מפטפטת את שפת התינוקות. המתוקה.
אני משתדלת גם בתזונה, לא להעיק על מערכת העיכול שלה.
הלילות נהיים רגועים יותר, עם פחות קטיעות, ויותר שעות שינה.
הזמן מאפשר לי לתרגל יוגה בעצמי, לנשום את הנשימות העמוקות,
שגם היא מכירה.

לפעמים אני חושבת, שהיא יודעת מה אני חושבת. 
אז גם שם מדייקת.
וננה, הכלבה הנהדרת שלנו, מצטרפת לכוח הנשי,
ומתנהגת באמהיות, שאף פעם לא תחווה באמת.
מלקקת אותה מכף רגל ועד ראש,
ועלי שומרת. קרובה כל הזמן.
ולא רק בגלל שנופלים לי הפירורים על הרצפה בזמן שאני אוכלת.
ממש שומרת ראש.
אהבה