כבר זמן מה אנחנו חושבים להכניס את יהונתן למסגרת של חינוך וולדורף.
לא, זה לא על שם הסלט, זו צורת חינוך אחרת שלאחרונה משגשגת בישראל וגם אצלנו, בנס ציונה.
השיקולים היו שונים למה לא, אבל תמיד רצינו, ועכשיו נפתח לנו חלון הזדמנויות.
הוזמנו לצפות בהתנהלות בגן
בהתחלה האיש היה, והבוקר אני התארחתי בגן.
זו היתה חוויה מכוננת, ללא ספק.
נכנסתי לגן, ובחדר, התנהלו 25 ילדים בשקט. הם ישבו סביב השולחנות ואכלו את הכריך מהבית, בשקט.
הגננות שרות ברקע, בשקט, מפזרות צלילים ענוגים שעוטפים את הילדים.
באחד השולחנות הילדים כבר חותכים בעצמם את הפירות להפסקת הפירות ב-10:00
אותי הושיבו באחת הפינות כדי לא לבלוט יותר מדי, ונתנו לי משהו להעסיק את הידיים.
הנה, קחי את החוטים האלה, וככה תעשי, צרי חבל.
כשהידיים עסוקות הפה סגור. מזמן לא יצרתי, וגם אני עברתי תהליך עם החבל הזה.
כששיחררתי את המחשבות הצלחתי להנות ממש. נרגעתי.
לאט לאט הילדים סיימו לאכול והמשיכו במשחק, ציור בצבעי מים או יצירה בחומר.
בכל בוקר הם בוראים את העולם מחדש. לבני עץ, בדים צבעוניים, חומרים טבעיים.
התבקשתי לא לשוחח עם הילדים, החברותיים שנגשו אלי לדבר איתי.
גם זה תרגיל טוב למבוגרים. לא לדבר. להתאפק ולשמור על שתיקה. לאפשר לדברים להתנהל.
השולחנות מתחילים להתפנות, והילדים בעצמם מסדרים.
הגננת מפזמת שירי רגועים, והילדים מדברים, לא צועקים. מישהו נפל, מיד אחר מבקש סליחה. אין בכי, אין מכות.
הכל בדרכי נועם
בינתיים האצבעות שלי כבר למדו את התנועה החדשה, ורצות במיומנות בקליעת החבל.
אני חושבת אם יהונתן יסתגל בקלות לשינוי, הוא כבר בן 5 וחצי, ובחינוך הרגיל מכינים לקראת כיתה א 
כאן הוא ישאר שנה נוספת ילד משחק בחופשיות
כל החברים בגן הנוכחי, והצוות, ואנחנו – חתיכת שינוי הולך להיות כאן. גם לי, זה ברור לי.
הילדים מסדרים את כל המרחב: הבדים, הקוביות וכל האביזרים מהעץ ששיחקו בהם קודם. ביחד.
מסתדרים בשורה לשטיפת ידיים לקראת הפסקת הפירות
שרים יחד שירים, בישיבה על השטיח
אחרי השירים עוברים למעגל גדול. הגננת עם הקסילופון ביד נוקשת בעדינות. הצלילים מתפזרים בחדר.
הילדים חוזרים לאט לאט, ובסימן מוסכם, מתיישבים בשקט במעגל, על השטיח.
היא קוראת ל-4 ילדים והם בשיתוף פעולה מקסים, מרימים ביחד את השולחן, עם הפירות למרכז המעגל.
בזמן הנכון, יקום כל ילד, ויבחר לעצמו פירות, אותם פירות שנחתכו קודם ע"י הילדים בעצמם.
באויר כבר אפשר להריח את ארוחת הצהריים מתבשלת: אורז מלא ועדשים. סלט סלק מוכן כבר בצד, ואני מנחשת שתהיה גם טחינה.
מזון טבעוני, אורגני. תענוג.
כל ילד שמסיים ומקבל סימן רשות לקום, זורק את השאריות לכלי גדול, ועורם את הכלי שלו בערמה. מסודרת. ויוצאים לחצר.
קר היום אז כולם במעילים וכובעי צמר. עדיין, אני רואה ילדות משחקות בבוץ…
בחצר ערסל, סולם חבלים, וחול- הרבה חול.
גם כשהם משחקים לא שומעים צרחות. יש שמחה אבל הכל נינוח ורגוע.
היודע הגבוה שבי אומר שזה המקום הנכון. שככה ראוי. יש בתוכי פחד. מהשינוי. מההתנגדות שאולי תגיע. אולי המגוננת שבי רוצה שימשיך ללא זעזועים את השגרה שלו. אני סומכת על הגננות, ועל הכוח המארגן, על עצמי בעיקר, ומשחררת את החששות והפחדים.
אני מוכנה לדרך החדשה
של כולנו
