סוף השבוע מתקרב
ביום שבת נחגוג 6 ליהונתן שלנו. ילד שמחה. ילד של אהבה. ילד של אמא.
ההריון שלך, הגיע בקלות, בטבעיות, נמשך בשמחה, והסתיים בלידה טבעית וטובה
וכל זה בגיל 40 למרות החששות שלי, שהגיל, והשעון הביולוגי שמתקתק,
ועוד כהנה וכהנה אמרות שפר, שנאמרו לי.
מסביב כבר התחילו להתלחשש
ואני הצלחתי
ומאז אני כנראה לא מפסיקה לנסות, שוב
אנחנו. אבל בעיקר אני.
שומרת על התזונה, וקשובה למחשבות, לאמונות ולרגשות
מנסה טיפולי דיקור, וצמחים, וטיפולים אנרגטיים.
גם שנה של טיפולי פוריות עברתי, שרק חיזקו אצלי את התקווה והאמונה בגוף שלי וביכולות שלו.
והצלחתי כמה פעמים להרות, רק שההריון לא נשאר. הוא לא השתרש
והסתיים כעבור כמה שבועות.
והעצב שאחרי, עוגמת הנפש והתסכול
כל פעם מחדש. 4 פעמים.
4 הפלות.
ולפעמים אני שואלת את עצמי, בשביל מה? יש לך ילד מקסים, תגידי תודה על מה שיש.
את בת 46, את באמת רוצה עכשיו תינוק בבית? בגיל שלך? ואפילו אם יהיה עוד הריון,
מי מבטיח לך שהפעם הוא ישאר?
ואז אני שומעת על עוד מכרה שנמצאת בהריון, דוקא כשהחליטו לעשות הפסקה מטיפולי הפוריות,
ועל עוד מכרה שנמצאת בהריון אחרי 13 שנים.
וזה מרגש אותי, ומרטיט לי מבפנים, נימים שכבר שכחו.
כמיהה
גם אני רוצה. עוד הריון. עוד לידה. עוד ילד או ילדה בבית
והוא מזהה עוד ריס שנפל לי: "אמא, נפל לך ריס, את רוצה לבקש משאלה?"
והוא כבר יודע מהי.
ואנחנו מתחבקים
וכל חודש מחדש.
אני יודעת בדיוק מתי הביוץ, ומתחילה בציפיה ובתקווה
יודעת גם מתי תגיע הוסת, שמגיעה ומנפצת את התקוות
יש לי מיגרנה שמודיעה יומיים לפני
ואז ההתרסקות
כל חודש מחדש.
אולי די?
ומשהו בי לא מוותר
לא מוותר עדיין
עדיין רוצה, משתוקקת, כמהה
ואולי:
מאמינה, ויודעת, רק צריכה להתחזק
להיות שקטה, במקום בנכון
יקרו הדברים
בדיוק שלהם
